 |
/images/archive/gallery/109/633.jpg בן כספית
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| "כל מה שאני אומר משודר לכל הג'יפים האחרים, אז תשמור על הפה, אריאל, בלי בדיחות גסות". כך פתח הנשיא בוש את מסעו המשותף בטנדר עם ראש ממשלת ישראל במרחבי החווה בקרופורד. היו שם דיונים על פרות, מים, מרעה, סוגי אדמה וצבעי עצים. בחלק הרציני עלו איראן, סוריה אבו מאזן ודחלאן. אבל בלי קשר לחזות הוורודה, המשבר האמיתי ממשיך להתחולל בין מערכות הביטחון של המדינות סביב "הפרשה הסינית" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ג'ורג' בוש ישב במושב הנהג, ידו האחת על ההגה, השנייה מלטפת את בארני, הכלב המשפחתי שנח על ברכיו. מימינו ישב אריאל שרון. במושב האחורי של הטנדר ("פיק-אפ" דאבל קבינה) המשפחתי הצטופפו סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני ודובי וייסגלס. ארבעת אלה לא היו היחידים על הטנדר. בארגז הפתוח, מאחור, שבו משתמש בוש להובלת עצים להסקה, היטלטלו ונתלו בשארית כוחותיהם שני הצלמים הרשמיים, ישראלי ואמריקני, שניסו לתעד את המסע.
מאחורי הרכב הנשיאותי נסע ג'יפ של אנשי השירות החשאי, האחראים לאבטחת הנשיא. הם ניסו, ללא הצלחה, להדביק את בוש, אבל הנשיא, למרות קשיי השטח, נהג מהר. מאחוריהם ג'יפ ממסר מצויד במערכת קשר, אחריו שני ואנים גדולים שבהם הצטופפו אנשי הפמליה הישראלית ובמאסף ג'יפ נוסף של השירות החשאי. כך יצא המסע לדרכו, ביום שני אחר הצהריים, למה שהגדיר אחד המשתתפים אחר כך כ"טיול ג'יפים מהאגדות".
זה נפתח באזהרה: "אתה רואה את זה, אריאל", אמר בוש, "יש כאן מערכת קשר, כל מה שאני אומר משודר לכל הג'יפים האחרים, אז תשמרו על הפה, בלי בדיחות גסות". אריאל צחק. לאורך הדרך כולה המשיך בוש להסביר, להראות, להתגאות. הוא התגלה כמדריך מצוין. "תראה את זה, אריאל", ו"תשים לב לזה אריאל". יש לו, לנשיא ארה"ב, במה להתגאות. מבחינה חקלאית, חוות "כנסיית הערבה" ממוצעת לגמרי. קצת פרות, כבשים, מטעים. שום דבר מיוחד. בוש ושרון השוו
את חוותיהם. של מי גדולה יותר? ובכן, הגודל זהה לגמרי. 1,500 דונם. אצל בוש יורד יותר גשם (750 מ"מ). אצל שרון יש יותר חקלאות.
הם דיברו על פרות, כמה שטח צריך כדי לגדל פרות, על מרעה, על סוגי אדמה. שרון התפעל מאיזון מערכת המים האקולוגית בחוות הנשיא. בוש בנה מאגרי מים. בריכת השחייה והאגם ניזונים ממי גשמים. בטקסס לא בונים גשרים מעל נחלים, כדי לא לפגוע בסביבה. לפיכך, בכל הנחלים הותקנו מעברי מים מבוטנים שמאפשרים לכלי רכב בעלי הנעה קדמית לחצות בלי לגרום נזק סביבתי.
החקלאות, כאמור, אינה החלק המעניין בחוות הנשיא. רובה הוא, בעצם, שמורת טבע יפהפייה. עולם טבעי מרהיב ובו יער פראי סבוך, נחלים, פלגי מים, מעיינות, אגמים, מעברי מים, עדרי צבאים, תרנגולי בר, שפע של עצים עתיקים. 17 סוגי אלונים, עצי ארז, שקמים, פקאנים. בוש הוא חובב ומומחה גדול לגידול עצים. בטקסס, כל חוואי שכורת עץ על אדמתו חייב, על פי החוק, לנטוע מיד עץ במקומו. לבוש יש מטעי עצי נוי בחוותו, שאותם הוא מוכר בכל רחבי אמריקה.
"הנה עצי שקמים, אריאל", אמר לראש הממשלה, שהתלהב. "החווה שלי קרויה על שמם". בוש אוהב עצים. "גדלתי בדרום טקסס, באזור מדברי, יבשתי, נטול ירק", הסביר. "כאן עברה לא מזמן סופת טורנדו, אריאל, הנה העצים העתיקים שנפלו, הנה עץ אלון משנת 1817, הסופה הורידה אותו, כשאתפנה אבוא לחטוב אותו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הברית בין שני המנהיגים היא נכון לעכשיו מה שמניע את המזה"ת. בוש ושרון השבוע בקרופורד. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
איך נולדה ההתנתקות
|
|
|
 |
|
|
|
בוש מתפנה כמעט כל בוקר. יום לפני ביקורו של ראש הממשלה, יצא עם חבריו לטיול אופניים ברחבי החווה. אחד החברים נפל ופרק את הכתף. בוש שחזר באוזני אורחיו את הנפילה. בבקרים אחרים נוטל בוש מסור חשמלי וחוטב את עצי הארז, הגדלים באזור האלונים ו"גוזלים להם את כל המים". כשהגיעו לגבולה המזרחי של החווה, סיפר בוש על השכן. "הנה, החווה הסמוכה כאן שייכת למפקד הכבאים של קרופורד", אמר, "אחרי שקנינו את החווה, רצינו להתרחב. שלחנו מישהו שיתעניין אצל השכן אם הוא מוכר. 'השתגעת', אמר לו השכן, 'איך אני אמכור, הרי רק עכשיו נשיא ארה"ב עבר לגור כאן לידי'".
הסיור בחווה הנשיאותית סיפק למשלחת ישראלית הזדמנות להצצה נדירה, מרתקת, על חייו של נשיא אמריקני. אורח חייו, תנאי עבודתו, סביבת המחיה שלו. מסקנה: טוב להיות נשיא של מעצמת-על. הצוות יעיל, ממושמע, גאה בנשיא. רובם טקסנים, מקורבים כך או אחרת לשבט בוש. בבית הישן של הנשיא, שקרוי "בית המושל", יש ציור ענק של ג'ורג' בוש האב, חובש כאפייה. התקבל, כנראה, מידידים סעודים.
ביתם החדש של הבושים צנוע, בנוי אבן טקסנית, מעוצב בקווים נקיים, פשוטים. חדר העבודה יעיל, מדהים בפשטותו. בריכת השחייה אלמנטרית, נטולת גינונים. האגם המלאכותי, הצמוד לבית, מלא דגי בס, מרהיב ביופיו. הם אכלו את ארוחת הצהריים על גדותיו. בוש מגיע לכאן עם סגנו צ'ייני. הם עומדים יחד, במגפיים, עם חכות גדולות, ודגים. בשקט, בסבלנות. מה יכול כבר להטריד אותם? מי יכול לאיים עליהם?
"אתמול בערב דיק תפס כאן דג בס ענק", סיפר בוש לאורחיו. "אני מקווה שנפגוש את הדג הזה בארוחת הצהריים", אמר וייסגלס. "השתגעת?", צחק בוש, "אכלנו אותו בארוחת הערב אתמול". לפני היציאה ואחרי החזרה מהסיור הקפיד הנשיא לערוך לאורחיו "מסדר פיפי". מי צריך לשירותים?, שאל, וחזר ושאל, "אריאל, אתה צריך?", אבל ראש הממשלה נמנע. בוש התפעל. כשראה שווייסגלס סיים את הקפה, הריץ את אחד מעוזריו למלא את הספל. כשראה את עדנה חלבני, האחראית לביקורים המדיניים של ראש הממשלה, עומדת מחוץ לבית במהלך ארוחת הצהריים, הורה "לקרוא מיד לגברת המסכנה הזו, שתיכנס פנימה לאכול איתנו".
הישראלים חזרו מאוהבים. לבוש יש, מתברר, טונות של קסם אישי. פשטות, צניעות, אירוח מופתי, בקיאות בפרטים. הסקרנות שלו, לפעמים, תמימה וילדותית. "תגיד, אריאל", פנה לשרון, "מעניין אותי תהליך קבלת ההחלטות שלך. איך בעצם נולדה תוכנית ההתנתקות? איך הגעת לזה? מה הנחה אותך?".
אכן , שאלה טובה. רבים שואלים אותה. שרון לא התבלבל ופתח בהרצאה הקבועה שלו. "לא היה פרטנר, חשבתי שישראל צריכה ליזום, זה לא נכון לשמור על קיפאון, חששתי שיופיעו תוכניות רעות, שמדינות אחרות, גם ארה"ב, יכולות לנסות לכפות עלינו...". וכאן קטע אותו בוש בפליאה: "לכפות? מי יכפה עליכם, אנחנו? ", שרון המשיך: "זה מסוכן לקפוא על השמרים, רציתי להציג יוזמה משלי, שיכולה להחזיר את השקט, להוביל למפת הדרכים. הרי אמרו לי לא לעשות כלום, אבל חשבתי שזה מסוכן".
בוש חזר על עמדתו: "לא נכפה עליכם דבר. אבל אני חושב שהיוזמה שלך אמיצה וטובה. ההתנתקות היא התקווה היחידה להחזיר דברים למסלולם. אני מעריך אותך מאוד על כך". שרון: "השמאל בישראל אף פעם לא יצליח לבצע את הדברים, הימין בישראל לא רוצה לבצע אותם, אני היחיד שמסוגל לבצע". הוא תיאר בפני בוש את הקשיים הפוליטיים, האיומים, ההסתה. בוש ירד לפרטים. "צר לי לשמוע על זה", אמר , "אני מקווה שתהיה חזק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחווה משותפת וברורה
|
|
|
|
|
|
|
הברית הזו בין שני המנהיגים היא נכון לעכשיו מה שמניע את המזרח התיכון. האמריקנים הניחו את כל הקלפים על שרון, הוא הסוס שעליו הם מהמרים, הם יעשו הכל כדי שיהיה הסוס המנצח. מהבחינה הזו, הביקור בטקסס ובוושינגטון סיפק את הסחורה. הידידות, הקרבה, הרעפת החום, החיפוש "איך אני יכול לעזור לך" מצדו של בוש כלפי שרון. כל אלה המיסו את הישראלים.
בחוץ, במהדורות הרדיו, האינטרנט והעיתונים, דווח על "משבר", על "חילוקי דעות", על "מכה לשרון". במשלחת הישראלית לא ידעו איך להתמודד עם זה. בשורה התחתונה, התחושה כי מדובר בביקור טוב, היתה מוצדקת. יחסי ישראל ארצותהברית נמצאים בפריחה חסרת תקדים. השגריר דני איילון נהנה מנגישות מוחלטת לכל פינות הממשל, מקורב מאוד לשרת החוץ רייס, נהנה מאמונו של הנשיא. האמריקנים מרעיפים חום.
מה שהכי מטריד אותם הוא תהליך הדמוקרטיזציה. בוש הרבה לשאול על הנושא. "הפכתי את נתן שרנסקי לסופר בינלאומי", התלוצץ , "מאז שהמלצתי על הספר שלו". הוא הופתע לשמוע ששרנסקי מתנגד להתנתקות. "לא ניסיתי להשפיע עליו", הודה בוש. הוא המשיך לחפור ולשאול על סיכויי הדמוקרטיזציה אצל הפלשתינים. על החברה הפלשתינית. על התמיכה הציבורית. הסבירו לו על ההבדלים בין אבו מאזן לאבו עלא. אבו מאזן, על חולשותיו, מוכר לאמריקנים. קונדוליזה רייס פירטה ואישרה את העובדות: אין לו צוות, אין לו מנגנונים, אין לו יכולת ביצוע, הוא לבד לגמרי. מצד שני, האמריקנים רחוקים מלחתום על תעודת הפטירה שלו. "זה מה שיש, הוא התקווה האחרונה", הם אומרים. דחלאן היה בוושינגטון כמה ימים לפני שרון, אמר שהוא תומך בתיאום ההתנתקות ודיווח על הסיכומים שלו עם גיורא איילנד (הקמת חמש ועדות בנושא). מצד שני, בכנס "אספן", דיבר דחלאן על "אינתיפאדה שלישית" שתפרוץ אם המצב יימשך וישראל לא תתקן את דרכיה. אמירתו זו זכתה לביקורת נוקבת בוושינגטון.
בוש שאל את שרון אם יש לפלשתינים יכולת לשלוט על עזה, להצליח שם. "פיילוט עזה" הוא המודל של בוש. ההתנתקות, מבחינתו, היא "האירוע המעצב", ההיסטורי , של האזור כולו. אם תצליח, והפלשתינים יוכיחו שהם מסוגלים לשלוט בשטח, להביא ביטחון, להפסיק הסתה, אז "הכל פתוח". אם זה ייכשל, האשמה תוטל עליהם. שרון אמר: "הכל תלוי באבו מאזן. אנחנו רוצים שהוא יצליח". בוש המשיך לשאול, להתעניין, להפגין בקיאות, אכפתיות. שרון, וייסגלס, מימון והאלוף יואב גלנט ענו. כל אחד בתורו.
גלנט הציג לנשיא האמריקני את אלבום הצילומים החדש של המודיעין הישראלי בנושא איראן. הוא עבר לשבת ליד הנשיא, וכך דפדפו שניהם וסקרו את המרוץ של איראן לגרעין. ההתקדמות האחרונה. האמריקנים לא בטוחים שלוח הזמנים שהציגה ישראל, שבו מדובר על "מרחק של חודשים" לנקודת האל-חזור, הוא מדויק. הם הבטיחו להגביר את הלחץ על אירופה, בדרך למועצת הביטחון. נקווה שיקיימו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בנושא הסורי, בשורה: מבחינת האמריקנים, בשאר אסד הוא נשיא מת מהלך. הוא כבר לא קיים. נמחק. ערפאת מספר 2. ההערכה האמריקנית, כפי שנמסרה למשלחת הישראלית, היא כי שלטון העלווים בסוריה עומד על סף קריסה. אסד לא ישרוד את היציאה מלבנון. גם סוריה בדרך לדמוקרטיזציה. נקווה שזה יצליח. המצב בלבנון, למשל, מתוח ביותר. האמריקנים הביעו חשש מקריסה פנימית לאור המתח הבין-עדתי. התקוות גדולות, הסכנות מרובות.
העיניים המתבוננות משותפות לוושינגטון ולירושלים. האחווה הישראלית-אמריקנית ברורה. השותפות הדוקה מאי פעם. בוש אשרר, ואף הוסיף, על מכתביו מאפריל 2004. המחלוקת באשר לעיבוי גושי ההתנחלויות הגדולים מתקיימת, אבל מוצנעת. אין בה מתח, אין בה כל חדש. הפרסום על הבנייה במעלה אדומים טרפד משא ומתן בין וייסגלס לקונדוליזה רייס, לקביעת פרמטרים חדשים לבנייה בגושים הגדולים.
בסופו של דבר, לאחר שהתפזר האבק, לא עלה השם "מעלה אדומים" וגם לא תוכנית "אי-1" במהלך השיחות עם הנשיא אפילו לא במילה אחת. בוש אמר שישראל צריכה לקיים את מפת הדרכים ולא לעסוק בהרחבת התנחלויות, שאל על המאחזים, קיבל תשובה ("נפנה אחרי ההתנתקות"), התרצה והמשיך הלאה. שרון היה מרוצה. איך הגלגל מסתובב. פעם, כשחזר להיות שר שיכון, אחרי פארסת לבנון, היה מגיע לבקר בארצותהברית כמעט בחשאי. שרים לא הסכימו לראות אותו. שר השיכון האמריקני התרצה ופגש אותו רבע שעה בלובי של מלון. ועכשיו הוא יושב שם, ב"בלייר האוס" המדהים, מוקף שכיות חמדה, מפונק בכל הפינוקים האפשריים, זוכה לכבוד מלכים, מתבונן על תמונותיהם של לינקולן, פרנקלין, וושינגטון וג'פרסון המציצים אליו מהקירות, נזכר בשמעון פרס ובסילבן שלום, מחייך ומחכך ידיים בהנאה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האיש שבור, נמאס לו. עמוס ירון
|
|
|
|
|
|
|
ישראל לא חטאה
|
|
|
|
|
|
|
אלא שלא הכל ורוד. לא הכל טוב. מאחורי הקלעים מתחוללת דרמה. מערכות הביטחון של שתי המדינות, הקשורות ביניהן בעבותות של שיתוף פעולה, נקרעות תחת משבר קשה, הולך ומחריף. מדובר ב"פרשת עמוס ירון", המוכרת יותר כ"משבר המזל"טים" שפרץ לאחר שלאמריקנים התברר (מפיהם של הישראלים) על משלוח של שבעה חלקי חילוף של מזל"טים שסין שלחה לישראל לצורך תיקון.
למרות שישראל לא תיקנה, לא שלחה בחזרה ודיווחה מיד לוושינגטון (במהלך ביקור של יחיאל חורב בארה"ב), פרץ הזעם האמריקני השמיימה. הנושא דווח בזמנו בתקשורת, ונרגע. בינתיים מונה האלוף במילואים הרצל בודינגר לתאם את המגעים ליישוב הסכסוך מול ליסה ברונסון, עוזרת לתת שר ההגנה האמריקני דאג פיית. אלא שעכשיו, מתברר, העסק מחריף והולך.
מסכן האלוף עמוס ידלין, הנספח הצבאי הטרי של ישראל בוושינגטון. נפל ישר לתוך האש ומנסה, איכשהו, לתפקד. ידלין אוכל חצץ מהאמריקנים. גורמים ישראליים בוושינגטון מדווחים על משבר קשה, מחריף, בין מערכות הביטחון השונות. נכון להיום השעתה ארה"ב את השתתפותה של ישראל בפרויקט "מטוס הקרב העתידי" (JSF). מדובר בסטירת לחי מצלצלת, במהלך קשה, לא פשוט, גם אם הפיך.
ישראל היתה חלק מרשימת מדינות שהשתתפו בפרויקט. ההשתתפות הישראלית הוגדרה כ"דרג נמוך", אבל היתה מהותית וחשובה. עכשיו, בעקבות הסלמת המשבר, יזמה ברונסון את השעיית שיתופה של ישראל. במקביל, נאסרה אספקת פריטים בעלי טכנולוגיה גבוהה (כמו מכשירי ראיית לילה מתוחכמים) לישראל. האמריקנים רותחים, בודקים אותנו בשבע עיניים, מערימים קשיים. ברונסון משתוללת, טוענת שניסו להונות אותה, שישראל לא מתנהגת ביושר, לא מבינה את הסכנה הסינית.
מצד אחד, לא צריך לאבד פרופורציות. המשבר הזה לא מעיב על היחסים המדיניים בין המדינות, על הקרבה בין בוש לשרון, על העמדה האמריקנית מולנו ומול הפלשתינים. מצד שני, על פי גורמים ישראליים בוושינגטון ועל פי גורמים אמריקניים המודעים לפרשה, מדובר בסיפור קשה. אולי אפילו קשה מאוד. בזמנו, לאחר פרוץ המשבר, הוכנה במערכת הביטחון חוברת מפורטת, שכונתה בארץ "הספר הלבן", ובה כל פירוט העסקאות בין ישראל לסין בנושא הביטחון. החוברת הועברה לאמריקנים. ישראל הפשיטה את עצמה, עירום ועריה, בפני הממשל.
בארץ היו משוכנעים שהגילוי הנאות והנרחב הזה ירצה את האמריקנים. אבל האמריקנים לא מתרצים בקלות. תשאלו את ג'ונתן פולארד. "הספר הלבן" לא הספיק. בנוסף ל-63 העסקאות שפורטו בחוברת, דורשים כעת האמריקנים להגדיל את הרזולוציה ולקבל פירוט של כל העסקאות המורכבות פחות, נטולות הסיווג הביטחוני, שהתקיימו בעשור האחרון בין ישראל לסין. הם דורשים הרמת מסך כוללת, על הכל, כולל הכל.
בודינגר, שענה כבר לעשרות שאלות, נסע וחזר ונסע וחזר אין סוף פעמים, מתקשה להשתלט על המצב. עכשיו העבירו האמריקנים משלוח חדש של שאלות קשות. מאות רבות של שאלות, על פי כמה גרסאות למעלה מאלף (1,000) שאלות שואלים האמריקנים, בודקים כל עסקה, מחוט ועד שרוך נעל, מאפודים קרמיים, דרך קסדות, דרך אמצעי תאורה, מכשירי קשר. הכל מעניין אותם. הכל מרגיז אותם. אתם לא מבינים, אומרת ברונסון, שמחר חיילים אמריקנים יילחמו, אולי, בחיילים סינים? אם לסינים יהיו אפודים קרמיים, זה יפגע בנו. לא נרשה לכם להמשיך בפעילות הזו.
מה עושים? לא ברור. השגריר איילון מודה בעובדות, אבל מרגיע. גורמים ישראליים אחרים מדווחים שליסה ברונסון הבטיחה לגמור את הבדיקה ולסיים את המשבר, כולל מסקנות, עד סוף הקיץ.
באוגוסט, הם אומרים, הכל מאחורינו. בינתיים, מה? בינתיים העיפו אותנו מפרויקט מטוס הקרב העתידי, השפילו אותנו בכל הקשור לאספקת טכנולוגיה ומנסים, בעצם, לחנך אותנו מחדש.
הטרגדיה היא שבדיקה נרחבת ומדוקדקת שבוצעה במערכת הביטחון העלתה, למעלה מכל ספק, שישראל לא חטאה. שכל הלקחים מאירועי עבר דומים הופקו. שכל העסקאות מאושרות, מדווחות, מתויקות. שום דבר לא חרג מהתקין. אז מניין הזעם האמריקני? הוא נולד, כנראה, מתוך אי הבנה. מתוך חשד שישראל מנסה לרמות, לגנוב מהצד, לתחמן.
kaspit@maariv.co.il
למאמר זה לא ניתן לשלוח תגובות
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עתונאי, משפטן, ישראלי. בן 43, לשעבר שליח 'מעריב' בניו-יורק, כתב, פרשן ודעתן מדיני-פוליטי-בטחוני. אוחז אשה אחת, ילד אחד וכלב אחד. כתב שלושה ספרים (על אחד מהם מתחרט), כיסה חמישה ראשי ממשלה (מתחרט על כולם) | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
