 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קודם כל ואחרי הכל, הוא היה גבוה. כשהוא נקבר הסתכלתי לתוך הבור הרדוד וחשבתי: גם המקום הזה קטן עליו. כשאני חושב על עזר ויצמן, אני קודם כל רואה את הגובה שלו שמזמין כל כך הרבה מטפורות. ואני אהבתי מאוד את האיש המצחיק והגבוה הזה. אל תשאלו אותי למה.
כבר למדתי שכשאתה לא אוהב מישהו אתה יכול לדבר על זה שעתיים, אבל כשאתה אוהב או מאוהב, קשה לך מאוד להסביר מה זה הדבר הזה שמאהיב עליך את הגבר הזה או את האישה הזאת. אהבה אמיתית ועמוקה היא בדרך כלל שיר או שתיקה.
בעיקרון, איני הולך להלוויות של אנשים שאני אוהב.
ואל תגידו שאף אחד לא אוהב את זה. אני מכיר אנשים שלא מפסידים הלוויות, בעיקר של יפים ומפורסמים, ולפעמים אלה הן היציאות היחידות שלהם. האנשים שמספרים שהיתה להם חוויה מזככת בהלוויה (שהם בדרך כלל גם האנשים שבוכים ומשתכרים בחתונות). אני עדיין חושב שלקבור מישהו עמוק באדמה זה רעיון אכזרי. לא כך ראוי להיפרד ממישהו שאהבת. עדיף לזכור את אהוביך כשהם זקופים ומחייכים על פני האדמה. משום כך אני שוקל ברצינות לצוות על יקיריי לשרוף את גופתי (אבל רק אחרי מותי, בבקשה) ולפזר את האפר מעל הקניון בנתניה.
אני גם לא רוצה מטס אווירי. שלוש ציפורים נודדות כמוני יספיקו לי בהחלט.
משום כך, גם בהלוויה של עזר ויצמן הרגשתי שלא כך אני רוצה לזכור אותו.
אהבתי את עזר משום שהוא היה עזר, מעין חצי דוד בילדותי והאיש שלימד אותי לעשות את מה שאני עושה
כל כך הרבה זמן כמקצוע וכתחביב: להגיד את מה שאני חושב גם אם לפעמים אנשים לא מסכימים איתך, גם כשאתה עצמך עלול להתחרט על מה שאמרת, וכל הצבועים משמיעים יללה צדקנית וארוכה.
עזר היה איש משפחה שהפך להיות איש העם. איני מאמין שהוא היה אוהב את ההלוויה הצבאית שערכו לו. למרות כל הישגיו הפוליטיים והלאומיים של ויצמן, יש לי הרגשה שיותר מכל הוא רצה להיזכר כמנהיג עממי.
אם אתה רוצה לבדוק את אהבת העם למנהיג שהלך לעולמו, אל תקשיב לפרשני הטלוויזיה ולנאומי ההספד של שרים ושועים שעדיין חיים. טוב תעשה אם תאמין לנהגי המוניות ב"קסטל" שאחד מהם אמר לי: "כולם אהבו אותו כי הוא היה אחלה ותמיד יצא גבר. שאני אשים מונה, אח שלי? ".
כנשיא המדינה הפגועה והמסוכנת הזאת, ויצמן ביקר כל פצוע וכל משפחה שכולה.
כטייס קרבי, היה בו עוז ותעצומות נפש לצלול אל לב הכאב בדירות העצובות והמיותמות האלה, לחבק ולנחם. אין ספק שהוא למד את זה בעיקר מאשתו, ראומה, שכל חייה הם התנדבות למען הנזקקים והאבלים, כמו אחותה - דודתי רות, שלדעתי היא רחומה יותר מאמא תרזה, ויש מצב שהאפיפיור החדש, שכבר הוכרז כידיד העם היהודי, יכריז עליה כקדושה היהודית הראשונה.
במשך שעה נסענו הלוך ושוב, כשהשוטרים לא בדיוק יודעים כיצד לכוון אותנו, אל בית הקברות של אור-עקיבא. ברחבת הקבר ראית את כל הפוליטיקאים שאת רובם עזר לא סבל ולא העריך, אבל אין אחד שלא סיפר אילו סחבקים הם היו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור: יעל רשף
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
כשמישהו גדול מת, העסקנים והפוליטיקאים מתחילים לשקר מהר יותר מבכל מקרה מצער אחר.
בטקס הקבורה הצבאי היו הרבה אלופים, מטחי כבוד, מטס אווירי מפחיד. הבן שלי, שלא שירת בצה"ל, עמד לידי והחזיק את ידי. זאת היתה טבילת האש הראשונה שלו ולקח לי זמן להסביר לו שהמטוסים והיריות הם של כוחותינו.
ההחלטה של ויצמן להיקבר באור-עקיבא היתה אכן עממית וראויה להערכה, אבל איכשהו, בגלל כל הצבאיות הזאת, זה נראה הזוי ומרוחק ולא ויצמני. ידידי האהוב מוקי, שהוא גם ידיד ותיק של המשפחה, אמר לי: "זה כמו סיפור של מרקס. טקס הלוויה צבאי של איזה גנרל דרום אמריקני בעיירה נידחת".
וכך העיר הקטנה שנושקת לבתי העשירים בקיסריה הפכה למעין מקונדו מרקסית, שעפרה מכסה כעת גם מנהיג עממי דגול, שלמרות המטפורה תמיד היה מוקף באהבה ובמשפחה. לא הכרתי אדם כה אהוד ומוקף באהבה. למרות האסונות שפקדו אותו, איני מאמין שב-81 שנותיו היה לו אפילו רגע אחד שיכול להעיד על מצוקת מאה שנים של בדידות.
שבוע של הספדים של גדולי וקטני האומה, אלה שבכל מוות של דגול מוכנים לדבר למצלמה ולמיקרופון ולספר בעיקר על עצמם ועד כמה המנוח העריך אותם. בשטף הפטפטת האינסופית הזאת, הקלישאה הממוחזרת ביותר היתה: ויצמן היה הנציג המובהק של הצבר הישראלי, סמל הישראליות.
אין דבר שקרי מזה. אפשר לחשוב שהישראלי הממוצע הוא טייס בריטי לשעבר בגובה מטר תשעים, ממשפחה אריסטוקרטית אליטיסטית, שדודו היה נשיא ואחר כך גם הוא. מישהו, שכמו גיסו ודודי משה דיין, עשה במדינה כבתוך שלו, ובגלל הכריזמה הקולוסאלית שלו סלחו לו גם כשמעד, כשעקף איזה חוק או שניים ופלט משפט בוטה ומביך שהפך לציטטה, כמו וינסטון צ' רצ' יל שהוא כה העריץ ושלט בכל כתביו.
איני מאמין שיש דבר כזה, סמל הישראליות (וצבר לדעתי זה עדיין שיח דוקרני ומכוער ממשפחת הקקטוסים, עד שמישהו יוכיח לי את ההפך). הערך הנעלה ביותר של עזר, לפחות לדעתי, הוא שהוא לא היה סמל הקצין הישראלי המקובל, ובוודאי שלא הפוליטיקאי הישראלי המצוי, שברגע שהוא מקבל את הכיסא הוא עושה הכל ואומר הכל כדי שהכיסא לא יישמט לו מתחת לתחת.
כשהייתי ילד, ועזר הצעיר היה מפקד כנף אחת בבסיס חיל האוויר ברמת-דוד (מותר כבר לגלות את המיקום הזה לאויב?) הוא גר שנתיים במושב שלנו, נהלל, ונתן לנו לשבת בתאי טייסים דחוסים, עם ריח העור והזיעה שאין שום ריח אחר שדומה לו.
ויצמן נחת כדרכו, ברכות נטולת פחד ובעיניים פקוחות במנחת העגמומי של משפחת דיין שבדרך כלל היא נמוכה עוד מאודסה, שלא לדבר על נמיכות רוח עקרונית שממריאה רק כשמדובר בערכים לאומיים. כשראינו אותו כילדים, נמוכים אפילו יותר מהדיינים הבוגרים, המחשבה הראשונה שחלפה בראשינו: אלוהים, כמה שהוא גבוה. גבוה וקליל, מצחיק ואומר דברים לא נעימים אפילו על ברל כצנלסון ובן-גוריון, הנערץ הגמדי.
במושב הרוסי הנוגה, במשפחה שכנראה לקתה כבר אז בקורטוב של מאניה-דפרסיה, הגיע פתאום הליצן הגבוה הזה, עם הומור בריטי שאז לא ידענו לזהות. הוא גר בכפר, אבל מעולם לא היו לו פרות, בעיקר לא פרות קדושות.
תארו לכם שבאמצע מחזה רוסי של שעתיים וחצי בלי הפסקה ( " הדוד וניה", למשל ) נכנס פתאום סטנדאפיסט שרמנטי ובכמה משפטים שהוא יורה מהמותן הוא מסיר מועקות קיומיות וחרדות ילדות.
אחרי זה הוא, כמו שאומרים, עלה בסולם הדרגות, אבל בכל פעם שנפגשתי איתו ניסיתי להעיר אצלו את הפרפורמר שנכנס בכל מה שזז, להסתכל למעלה אל אגמי התכלת החייכניים-ממזריים של עיניו, ושוב להשתאות: תראו כמה שהבחור הזה גבוה!
כמו קרובי משפחה אחרים, בגלל התפקידים הממלכתיים המכובדים, לא ראיתי אותו כפי שרציתי לראות אותו משום שהיה עסוק כל כך. פעם הוא מפקד חיל האוויר ופעם אדריכל שלום, לרגע הוא צץ כפותר בחיוך ממזרי בעיות משפחתיות הרות גורל, ופעם הוא נשיא המדינה שלא תיפגש איתו אם אינך פצוע ושכול, וטוב שכך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יותר מכל הזכיר לי עזר את הדמות המאוד לא "ישראלית טיפוסית" - לסלי הווארד, השחקן הבריטי הנפלא בסרטי "פימפרנל סמית" שלו. הווארד, בריטי גבוה ואלגנטי, הציל בסרטים האלה את קורבנות המהפכה הצרפתית. הוא היה מגיע בדרכים נסתרות אל ניצוליו. מציל ובורח לפני שאומרים לו תודה, סליחה ושלום.
פזמון הסרט הישן הזה היה "אתה רואה אותו פה, אתה רואה אותו שם, פימפרנל סמית הזה נמצא בכל העולם! ".
כך גם עזר, בניגוד לכל הפוליטיקאים הערמומיים, הלך תמיד לאן שהוא חשב ששם הוא יכול להציל משהו או מישהו, וכשראה שהוא כבר לא יעיל או מועיל הוא נעלם וחזר בתפקיד אחר, בדרך כלל גבוה מהתפקיד הקודם.
וזהו אולי היתרון הבולט של איש גבוה שהוא גם אנושי ונבון: הוא רואה קצת רחוק יותר מהאנשים הלוקים בגובה ממוצע. למרות שהוא נטמן באדמה, לרבים מאיתנו הוא יישאר הכוכב הגבוה הרחוק בחשכה, מצחיק אותנו עם הספיטפייר המטופש שלו גם כשהוא אומר משהו שכוכבים לעולם לא אומרים.
וגבוה, כל כך גבוה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
