 |
/images/archive/gallery/111/401.jpg אמנון דנקנר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| אמנון דנקנר סבור כי
מאמרו של שוקן עשוי
מאוסף של טיעונים
חסרי כל קשר ביניהם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לעיתים, כשמותחים ביקורת על עמוס שוקן, אומרים שאביו גרשום, המו"ל והעורך המיתולוגי של הארץ, היה מתהפך בקברו, לו ידע מה בנו עושה. לא במקרה הזה. גרשום שוקן
כתב, בסוף שנות השבעים, מאמר שבו הטיף להתבוללות מתוך נישואי תערובת בינינו לבין הערבים. לא במקרה נתנו העורכים של אתר וואלה למאמר של שוקן את הכותרת "פטמה עב"ל דני". יודע צדיק נפש בהמתו. ולמרות ששוקן נתן כותרת שונה למאמרו כפי שהופיע בהארץ, בעיקרו של דבר, הוא ממשיך חזונו של אביו.
לבד מנישואי תערובת, שכלשונו, "אין להירתע מהם", או בעצם, "מה יותר שלום בין העמים ממה שעשוי לנבוע מכך (שימו לב, עשוי, לא עלול): נישואים בין צעירים ישראלים, יהודים כערבים, לבין צעירים מן המדינות השכנות ומפלסטין? ", חזונו של שוקן כולל מגורים בישראל של פלשתינים, מצרים וירדנים, ומגורים של יהודים מישראל בארצות ערב ובשטחי פלשתין הערביים. מזרח תיכון חדש. מי שיודע ואוהב לקרוא טכסטים קריאה מוקפדת ופסיכולוגית מבחין בקלות כי הנושא הזה, של נישואי תערובת, למרות שהוא לכאורה לא מודגש, הוא המנוע הנסתר האמיתי של המאמר שפרסם שוקן שלשום בעמוד המאמרים של עיתונו, שהיה פעם מקדש לאינטליגנציה והיום הוא עלבון לאינטליגנציה.
עלבון על שום מה? משום שזה פשוט לא בא בחשבון שמאמר של מו"ל בעיתון המיועד לאליטות הישראליות, יהיה גיבוב של טיעונים חסרי קשר ופשר במבנה בלתי לוגי. אני, כעורך, הייתי מחזיר את המאמר לכותבו למקצה שיפורים, אפילו, ואולי בעיקר, אם הוא היה המו"ל שלי. כך למשל, שוקן כותב שהעובדה שישראל אינה מתירה לבני זוג פלשתינים של אזרחים ישראלים לשבת בתחומי ישראל, היא אות לכך שישראל אינה רוצה בשלום. היה טעם (מקולקל, אמנם, אבל איזה שהוא טעם) בטיעון כזה, אם היה נטען אחרי שישראל והמדינה הפלשתינית היו חותמות על הסכם שלום הכולל את סוף הסכסוך. אבל במצב של מלחמה, ולכל היותר הפסקת אש רופפת ושבירה, במצב בו החברה הישראלית נשברת סביב הוויכוח על פינוי שטחים והתנחלויות, זה באמת המכשול הגדול לשלום והסימן והמופת לכך שישראל אינה רוצה בפיוס?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
העלבון המסוכן ביותר
|
|
|
 |
|
|
|
ואיך בכלל אפשר לכתוב דברים כאלה בהתעלם מהתביעה הפלשתינית העיקשת לזכות שיבה ומהחזון הפלשתיני המושרש כי הרחם הפלשתינית תציף בסופו של דבר את הרוב היהודי? ואיך אפשר להציע כי על מנת לשמור על הרוב היהודי כביכול, יהיו זכויות של תושבים ולא של אזרחים, להמוני הערבים ששוקן מציע להם בנדיבות להיכנס לכאן ולהתיישב עמנו, בלי לחשוב שילדיהם שייולדו כאן בוודאי כבר יהיו זכאים לאזרחות? ואפילו הם ובניהם אחריהם לאורך הדורות לא יהיו זכאים לאזרחות, כשהם יהיו רוב ברור בארץ, למי תהיה הארץ? למיעוט של אזרחיה או לרוב של תושביה?
שוקן ער לחוקים במדינות מתוקנות ודמוקרטיות, כהולנד וכדנמרק, שהתעשתו ושמו מחסומים בפני הגירה פרועה של מוסלמים במסווה של איחודי משפחות ונישואין. אבל מה שמותר להן אסור לנו, משום שלדעתו, עלינו מוטלת השליחות המיוחדת שאינה מוטלת עליהן: אנחנו צריכים לשכנע את הערבים כי אנו רוצים באמת ובתמים בשלום ומכאן המסקנה כי עלינו לפתוח לכל דורש את דלתותינו ולומר, שבו עמנו כאן.
אולי להפך? אולי דנמרק והולנד אינן עומדות בסכנה של רצון ערבי להשמיד ולאבד אותן, לבוא ולרשת אותן? אולי הן נוקטות צעדים חריפים במצב שהוא הרבה פחות חריף משלנו? שוקן מדבר על חזון של אירופה המאוחדת שבה גרמני יכול לגור בצרפת ולהצביע בבחירות בגרמניה ומבקש להלביש אותו מיניה וביה על המזרח התיכון. כאילו אין שום הבדל בנסיבות בין אירופה לאזורנו, אין מלחמה, אין טרור, אין שנאה, אין תאוות כיבוש ומחיקה, אין מאבק דתי קיצוני, אין מזימות השמדה.
כל זה מעליב את התבונה. אבל יש עלבון יותר גדול. בשבוע שבו חל יום השואה, בהוויה בה העם היהודי בעולם מתכרסם בקצב מבהיל בנישואי תערובת ובהתרחקות מהיהדות, מו"ל של עיתון המתיימר להיות עיתונה של האינטליגנציה הישראלית, מצדד בהתבוללות ורואה בה הכי שלום שיש.
והעלבון המסוכן יותר: זה שצריכים לחוש אלה מאיתנו השותפים לשוקן ברצון בשלום תוך ויתורים כואבים; והנה מתברר להם כי כרתו ברית עם השטן, וכי שותפם זה זומם, בעצם, בדיוק כמו הגרועים שבאויבינו, להביא, במסווה של שלום, לסוף קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. בעבר עבד ב"דבר", "הארץ" ו"חדשות". השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות , הבולטת בהן "פופוליטיקה" בערוץ 1. נשוי ואב לשני בנים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
