 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| בוושינגטון לא זוכרים התגייסות כזו של אמנים למען מועמד
לנשיאות. מספרינגסטין ועד טים רובינס – כולם ניצבים לימין
המועמד הדמוקרטי. בוש נאלץ להסתפק בניל יאנג ובבו דרק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עשרים שנה לפני שברברה סטרייסנד הניחה את ראשה על כתפו של ביל קלינטון בריקוד צמוד בנשף ההכתרה בוושינגטון 1993, הפך אלביס פרסלי עולמות כדי לפגוש את נשיאו האהוב ריצ'רד ניקסון. בדיעבד לא ברור מה היה מגוחך יותר: התגייסותו של שבט סטרייסנד על כל פלגיו, לשאת על כתפיים את הילארי וביל קלינטון לבית הלבן; או שאיפתו העיוורת של אלביס להתקבל בקודש הקודשים: החדר הסגלגל בבית הלבן.
נדמה כי כף המאזניים נוטה לחובת אלביס. חמש שנים לפני מותו ממנת יתר של יותר מדי תרופות, משככי כאבים וסמים, על האסלה באחוזתו גרייסלנד, היו מי שיעצו לנשיא
הנצור (וייטנאם, ווטרגייט) שצילום משותף שלו עם מלך הרוקנרול שווה אהדה וקולות בוחרים צעירים. חנוט בחליפתו מוגבהת הצווארון כמו נקניקייה קשורה, כשעיניו וחיוכו המצועף מסגירים את הגבהים המסוממים שבהם ריחף, נראה אלביס בתצלום כשהוא לוחץ את יד הנשיא ביד אחת ומקבל ממנו בשנייה תעודה הממנה אותו לסוכן כבוד של האף-בי-איי.
למרות עיניו המזוגגות של המלך וחיוכו המאולץ של ניקסון, סיפק המפגש ההזוי את הסחורה, לפחות בחלקה: בסופה של אותה שנה נבחר ניקסון לקדנציה שנייה בבית הלבן כשהוא מוחץ את יריבו ג' ורג' מקגאוורן בהפרש חסר תקדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ון קרי. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
ה"רולינג סטון" עם קלינטון
|
|
|
 |
|
|
|
אין כל דבר חדש באופן שבו משתרבבת תעשיית הבידור האמריקנית לפוליטיקה האמריקנית. בשנות הארבעים התגייסו מיטב כוכביה ובמאיה לקדם את המאמץ המלחמתי באירופה ובאוקיינוס השקט ותמכו בהחלטותיו של הנשיא רוזוולט; בשנות החמישים נחצתה הוליווד לשניים בעידן "הסכנה האדומה" וציד הקומוניסטים של הסנאטור ג'ו מקארתי.
היו מי שזמררו, כאיליה קאזאן, אדולף מנז'ו ואחרים, בפני הטריבונל האינקוויזיציוני והסגירו עמדות פוליטיות של קולגות. היו מי שעמדו על זכותם לחופש האמונה והמחשבה כהמפרי בוגרט, לורן באקאל, דאשיל האמט, ליליאן הלמן ואחרים, ושילמו על כך בחרמות ובנידויים שרדפו אותם שנים ארוכות.
שנות השישים המפלגות בנושאי מלחמת וייטנאם והמאבק על זכויות השחורים, חילצו מהאמנים - שחקנים, סופרים וכוכבי רוק - את מיטבם. או שישבת מאחורי גבו ואחזת במותניו של פיטר פונדה ב"אדם בעקבות גורלו" והתמסרת למרחבים הפתוחים והמשחררים של אמריקה, או שהיית עם אדומי העורף שירו בפונדה ובדניס הופר והציתו את מכלי הדלק של האופנועים שלהם; על החנינה שהעניק ג'רלד פורד לקודמו המתפטר ריצ'רד ניקסון, נקמה אמריקה הדמוקרטית כאשר אימצה לחיקה את ג' ימי קרטר, מועמד דרומי, חייכני וצנוע הליכות, בבחירות76'.
זו היתה עונת הבחירות הראשונה שזכתה לכינוי "בחירות רוקנרול". המושל הלא מוכר מג' ורג'יה הצית את אהדתו ודמיונו של הנטר ס. תומפסון, עיתונאי הגונזו שכיסה את הבחירות עבור המגזין "רולינג סטון". להקות רוק דרומיות כאחים אולמן, לינרד סקינרד וצ'רלי דניאלס, רקדו בשירות קרטר על מדשאת הבית הלבן.
ב-1980 הדיח רונלד רייגן את קרטר אחרי קדנציה אחת. למרות שהיה שחקן קולנוע הוליוודי ומושל קליפורניה, לא היה רייגן הבון-טון של תעשיית הבידור. הם תיעבו אותו. כמופת לחשיבה מקורית ועמדה עצמאית בסחף דמוקרטי, הניח ברוס ספרינגסטין, למי שרצו, לחבר בין להיטו הענק "נולד בארצות הברית" לבחירות84' שהשיקו את הקדנציה השנייה של רייגן.
בפעם הראשונה בתולדותיו (הפעם השנייה תהיה השנה) השליכו ה"רולינג סטון" והמו"ל שלו ג'אן וונר, את כובד משקלם בקרב הצעירים על ביל קלינטון ב-1992. המונח באנגלית הוא Endorsement, כלומר לתמוך, להתחייב, לקדם ולהתגייס. מול ג' ורג' בוש האב, עם מלחמת המפרץ הבלתי גמורה מונחת בינו ובין אומתו, פיזז קלינטון, האופרייטור הגאוני והצ'רמר האולטימטיבי, אל הבית הלבן.
מי לא היה שם, בנשפי ההכתרה בליטל רוק ובוושינגטון? כל המי ומי בתעשיית הבידור על כל ענפיה. רוקנרול רעם במגברים ענקיים. קלינטון חבש משקפיים שחורות ונשף בסקסופון הצורמני שלו. הוא היה חבר של כבוד ב"אחים בלוז". שיר הנושא של הקמפיין שלו היה ממיטבה של פליטווד מק. לרגע קט היה נדמה שאפילו בוב דילן, מי שכתב "אל תלכו אחרי מנהיגים, השגיחו על המדחנים", מלמל משהו בזכות מועמדותו של מושל ארקנסו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנבואה שמתגשמת
|
|
|
|
|
|
|
ג'יימס ברולין, בעלה של הדיווה סטרייסנד, הופיע כשחקן אורח ב"הבית הלבן" ובנו ג'וש ברולין הוא כוכב הסדרה "מיסטר סטרלינג", שבה הוא מגלם פוליטיקאי ליברלי, חנון ורחום, ולכן וודאי דמוקרטי. רוברט רדפורד, שגילם את בוב וודוורד (מחושפי פרשת ווטרגייט ועיתונאי ב"וושינגטון פוסט" ) ובעל נטיות פוליטיות ואקולוגיות מובהקות, יצר אנלוגיה בין ממשל בוש לשיטותיו של ג'ו מקארתי. "סימנים רבים מצביעים על כך", אמר רדפורד, "שממשל בוש לא יהסס לחסום ערוצי מידע ולהעלים אמיתות לא נעימות".
בהזדמנות חגיגית שבה ביקרו בהוואנה ויצקו מים על ידי הקומנדנטה פידל קסטרו, יצאו הארי בלפונטה ודני גלובר בהצהרה חריפה נגד בוש. שני השחקנים השחורים הצביעו על מה שנדמה היה בעיניהם כקידום המלחמה בעיראק באמצעות הממסד ההוליוודי, בניגוד לכוכביו. הממסד ההוליוודי נשלט בידי חברות ענק שלהן אינטרסים בתעשיית הנפט. "הסרטים האלימים וסרטי מלחמה מעוצבים בידי הפנטגון והבית הלבן", טענו בלפונטה וגלובר.
אלטון ג'ון אמר: "אינני רוצה שאמריקה תחיה תחת ג'ורג' בוש. זו חזרה לעידן האפל". ג'ון, כזכור, הוא בריטי. טים רובינס, 2002: " אני נגד'בואו נפציץ מדינה בגלל שהדברים בה אינם מתנהלים על פי שיטתנו'". דסטין הופמן האשים את בוש במניפולציה של אמריקה אחרי אירועי ה-11 בספטמבר. "אני חושב שזה מתועב", אמר איש הגשם, "המניעים האמיתיים של בוש למלחמה בעיראק הם כוח ונפט". נטאלי מיינס, סולנית ה"דיקסי צ' יקס", שלישיית זמרות קאנטרי סופר-פופולרית, אמרה ש"אנחנו מתביישות שהנשיא בוש הוא מטקסס". מכיוון שמעריצי הקאנטרי הגדולים הם בעיקר תושבי הדרום השמרני, נאלצה מיינס להתנצל: "אני מתנצלת בפני הנשיא בוש מכיוון שדבריי היו מעליבים. אני מאמינה כי מי שיושב בבית הלבן צריך להתייחס אליו בכבוד הראוי".
מחקר שערך עורך הדין-עיתונאי-אישיות טלוויזיונית בן סטיין, מנסה לנתח מדוע רבים כל כך מיקירי הוליווד נחשבים ליברלים. סטיין גורס כי הדבר קשור לעובדה כי הדמוקרטים פתוחים יותר למהגרים ולמיעוטים מאשר הרפובליקנים. גם אם הדברים השתנו, לא טרחו אזרחי הוליווד להתעדכן.
למרות יחסי הכוחות הנרשמים נגדו ולרעתו, הצליחו בוש ואנשי ממשלו לקיים דיאלוג, פורה מבחינתם, עם מקבלי ההחלטות האמיתיים בהוליווד, לעתים מעל ראשי הכוכבים המוחים. הדוגמה המובהקת ביותר היא התקופה שאחרי אירועי ה-11 בספטמבר . מתקפת הטרור הגדולה הותירה את הוליווד עם תחושת אשמה חמוצה בפה. נדמה היה כי תסריט הבלהות נכתב שנים קודם לכן בסרטי פעולה מצליחים. ב"המצור", למשל , משתולל טרור איסלאמי בניו-יורק. אוטובוסים ובתי קולנוע מתפוצצים. דנזל וושינגטון בא להציל. אנט בנינג עוזרת לו תוך כדי שהיא חולקת את יצועה עם מחבל מתאבד. ברוס וויליס מטיל משטר צבאי על מנהטן. טוני שלהוב, סוכן אף-בי-איי, נאלץ לחלץ את בנו ממכלאת עצורים מוסלמים.
|
|
|
|
|
|
|  | | נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש. צילום: רויטרס | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | "הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם".
פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
