 |
/images/archive/gallery/111/401.jpg אמנון דנקנר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
אמנון דנקנר ואבי בטלהיים כועסים במיוחד על ההחלטה של האקדמיה הישראלית לקולנוע שלא לכלול את הסרט "סוף העולם שמאלה" באף אחת מהמועמדויות החשובות לפרס האוסקר הישראלי |
|
|
|
|
|
 |
לא בכל יום יוצא לנו להיות חתומים יחדיו על מאמר, וזה קורה היום משום שאנחנו כועסים במיוחד וביחד. נכון שלכאורה נושא הכעס שלנו עלול להיראות מעט טפל מול האירועים הדרמטיים של השבוע, אבל אנחנו מעיזים לטעון כי הוא באמת לא פחות חשוב ודרמטי. המדובר בהחלטה של האקדמיה הישראלית לקולנוע שלא לכלול את הסרט "סוף העולם שמאלה" באף אחת מהמועמדויות החשובות לפרס האוסקר הישראלי. כבר הרבה שנים לא היה סרט ישראלי שסחף ככה את הקהל, 330 אלף ישראלים כבר גדשו את אולמות הקולנוע ברחבי הארץ כדי לראות את "סוף העולם שמאלה" והמספר הולך וגדל מדי שבוע. ברור כי הסרט מרעיד מיתר עמוק ומהדהד בנפש הקולקטיבית הישראלית. הוא גם מטפל באורח עדין אך מכאיב מאוד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי ואולי בעצם בזיכרון שיש הרוצים לשכוח ולהשכיח. אנחנו ראינו את הסרט ודמענו אל מול הדרך המינורית אך קורעת הלב שבה סופר הסיפור של המשפחות המזרחיות שנשלחו לדימונה בסוף שנות השישים. יכולות להיות דעות שונות על סרטים וערכם האמנותי והאחר. אך לא יכול להיות ויכוח על כך ש"סוף העולם שמאלה" הוא סרט מעורר רושם וחשוב. גם לא יכול להיות ויכוח על כך שהוא שבה את לבו של הקהל. העובדה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע דחתה בבוז את פסק דינו של הקהל, מדברת בגנותה באורח חריף ביותר. קהל צופי הקולנוע בישראל הוא מהמתוחכמים והאנינים בעולם. די לבדוק מהם שוברי הקופות בישראל כדי להבין שהקהל הישראלי אינו הולך שבי אחרי סרטי זבל הזוכים להצלחה מרובה במדינות אחרות. והנה, הקהל המתוחכם והאנין הזה מריע ל"סוף העולם שמאלה", אבל אנשי האקדמיה לקלנוע חושבים שהסרט אינו ראוי. צפינו בסרט בימים שונים ובערים שונות. ובשני המקרים היינו חלק מאירוע. זו לא היתה עוד הקרנה של סרט. האולמות היו מלאים לחלוטין (וזו כשלעצמה תופעה מרנינה כשמדובר בסרט ישראלי), אבל הקהל היה מגוון. "סוף העולם שמאלה" אינו סרט לקהל מסוים, צעיר או מבוגר, נשים או גברים, אשכנזים או ספרדים. זהו סרט לכל המשפחה, המדבר אל כולם ומביא את כולם לדבר עליו. גם סביבנו אנשים בכו. ההתרגשות היתה גדולה. בתום הסרט היתה התגודדות של אנשים, לא רק כאלה שבאו ביחד, אלא אנשים שבמקרה צפו בסרט ביחד ומצאו את עצמם מנהלים רב-שיח מאולתר אלה עם אלה על הסרט ועל החיים. ויכוחים תרבותיים, שקטים, אך כל כך כואבים. הוא שאמרנו, הסרט הזה הוא אירוע. אבל האקדמיה החליטה שהסרט הזה אינו ראוי להימנות עם חמשת המועמדים ל"סרט השנה". בושה . זה אינו סיפור שאפשר לעבור עליו לסדר היום. זוהי שערורייה תרבותית וחברתית מהמעלה הראשונה שחייבת להדהד בציבור לא רק לשם הוויכוח, אלא כדי שיתחיל תהליך שיביא לשינוי ההחלטה הזאת. אנחנו חושבים כך משום שאנחנו בטוחים שההחלטה מבטאת משהו עמוק ורחב היוצר ומעמיק שסעים בחברה הישראלית במקום להימנע מהם או לגשר עליהם. איננו יודעים מיהם אותם מאות חברי האקדמיה לקולנוע שהחליטו לפסול את הסרט החשוב הזה. מן הסתם יש כאן חשבונות אישיים של אינטרסנטים, ואולי גם הגיעה השעה לבדוק מיהם בדיוק האנשים הקובעים, מניין הם באים ואת מי הם מייצגים. אבל התחושה שרודפת ומייסרת אותנו היא שחברי האקדמיה, או חלק ניכר מהם, החליטו לפסול את הסרט הזה כי אין להם את היכולת להתמודד עם הבעיה הקשה שהסרט מעורר. מבחינתם, צריך לקבור את העבר ובשום פנים לא להעלות אותו לסדר היום. הם פוטרים את עצמם בזול ואומרים לעצמם, או בינם לבין עצמם, שזהו סרט בורקס שאינו ראוי למועמדות. אנחנו מערערים על ההחלטה הזו ולא מוכנים להשלים עמה. "סוף העולם שמאלה" הוא סרט ישראלי משובח ונוגע ללב. מי שפסלו אותו מלהיות מועמד לסרט השנה - פסולים בעינינו ואינם ראויים לתפקידם. ואת ההחלטה המקוממת שלהם צריך ואפשר לשנות. אין צורך להוסיף חטא על עוול.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
מתוך הסרט "סוף העולם שמאלה". צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
 |  |  |  | עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. בעבר עבד ב"דבר", "הארץ" ו"חדשות". השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות , הבולטת בהן "פופוליטיקה" בערוץ 1. נשוי ואב לשני בנים |  |  |  |  |
|
 |
|
 |
|
|
|