 |
 |
|
|
|
|
|
|
| נעשה כאן משהו שהוא לא אנושי, ללא כל אתיקה וללא כל קוד מוסרי. והנורא ביותר הוא הסדר המופתי שבו נערכת הסלקציה הזאת. יהונתן גפן חזר ממחסום חווארה דואג ועצוב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"שני אמבולנסים מגיעים. החייל מורן צועק לעברם: 'וואחדוואחד'. בראשון , מלבד חולה השוכב על אלונקה, גם מורה לאנגלית ששילם כדי לעבור באמבולנס. לוקחים לו את התעודה. מורן טוען שהיא לא בתוקף ואם לא תהיה לו אותה הוא לא יוכל לקבל אחרת. מורן מכניס אותה לכיס. אנחנו מתערבות. הוא חוכך בדעתו, אנחנו מכירים את משחקי הכוח הספוגים בכל ומפנות את מבטינו. מורן מחזיר לו את התעודה, והוא עובר.
"אמבולנס
שני - חייל פותח את הדלת, אישה צעירה יושבת על שרפרף, גופה קרוס לתוך עצמו, פניה רכונים קדימה.'התינוק שלה מת', אומר חייל אחד לחייל אחר כשהרובה שלו שלוף. 'תפתח את הארון', מורה החייל הראשון בלי להסיט את הרובה שלו. הוא פותח את הדלת האחורית של האמבולנס. היה שם ארון קטן ולבן. החייל השני פתח את הארון ואחר כך סגר אותו. איש לא אמר מילה, והאמבולנסים עברו ונסעו".
(חוואורה דרום, יום א' אחר הצהריים, 7 בנובמבר 2004. שירה גפן ותמי גולדשמיד לסירוגין בין חווארה צפון לדרום, איה קניוק מדווחת)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחסום כתיבה
|
|
|
 |
|
|
|
ביום שבו השתחררתי משירות מילואים קרבי, נדרתי שלעולם לא אכנס לשטחים הכבושים. הייתי קצין מבצעים בחטיבת הבקעה, בתקופה שבה היית יכול לנגב חומוס ביריחו, לשתות מפינג'אן מהביל בשכם, ואחר כך לתת גז עם הג'יפ הקמב"צי שלך ולקרוע ליהודה ושומרון את הצורה (ואכן, אנחנו עושים את זה מצוין עד עצם היום הזה).
מאז חלפו יותר מ-20 שנה שבהן הדחקתי את ההתנחלויות, סירבתי להופיע שם אפילו בצחוק, ולא רציתי לראות מקרוב את העם שהצלחנו להשפיל ואחר כך גם כמעט להעלים. השבוע חזרתי לשם עם סיוטים, בושה ותסכול.
הסיבה היחידה לכניסתי לארץ לא שלי היתה הבת שלי, שירה, שהיא פעילה בארגון הנשים "מחסום WATCH". לא יודע איפה טעינו בחינוך שלה, אבל פעם בשבוע היא נוסעת למחסומים המסוכנים האלה, עם חברותיה לארגון. היא אומרת שהנוכחות שלהן מקלה על הפלשתינים ומרככת מעט את לב החיילים.
ביקרתי אותה במחנות הקיץ כשהיתה תלמידת תיכון, בצבא, כששירתה כמש"קית חינוך בבסיס חיל אוויר בנגב. תמיד קצת דאגתי לה, ומה לא עשיתי כדי שתוותר על ה"משמרות מחסום" האלה שלה, אבל היא כבר ילדה גדולה.
החלטתי לנסוע איתה ועם חברותיה למשמרת - איה, נעמי ואלכס - ולראות מה הן עושות שם ארבע שעות מסביב לשכם, ולמרות שכבר חזרתי, משהו ממני נשאר חסום במחסומים. בליז פסקל כתב שרוב הרשע בעולם מתרחש משום שאנשים לא יכולים לשבת בשקט בבית שלהם, אבל גם פילוסוף צרפתי דגול יכול לטעות. הרבה רוע מתרחש מ ש ו ם שהרבה אנשים יושבים בשקט בבתים שלהם.
כעת אני דואג יותר, ולא רק לאיה ולשירה, לחיילים ולפלשתינים במחסומים - אלא לעתיד של לפחות שני עמים, שגם הוא נעצר במחסום, ולך תדע איך תוציא אותו משם ומתי.
בערב אני יושב ובוהה במסך הטלוויזיה. מחלקים שם משהו שנקרא "פרס מסך הזהב" בעגל הזהב ששם החיבה שלו הוא ערוץ 2, ומרגיש בחילה קלה וחוסר אונים להביע במילים את מה שראיתי בערוץ האילם מול שכם.
הייתי במחסום וכעת יש לי מחסום כתיבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מה עשינו?"
|
|
|
|
|
|
|
"14:40 אחר הצהריים. בערך 29 מעוכבים במכלאה, מספרים שכבר יותר משעה. החייל טען שפחות אבל 'מודה' שרק עכשיו תישלחנה התעודות לבדיקה כי היתה הפסקת חשמל. מדהים ומעניין כמה אזלת היד והיעדר דמיון מגלים המדכאים הצעירים כשמדובר באלה שהם רומסים בהכרח, וכמה יצירתיות מלאת תנופה הם מגלים כדי לפגוע, להצר, לשקר ולרמוס. עוד שלושה מצווים להיכנס למכלאה. 'אנחנו גרים בשכם', הם אומרים. 'אתם אומרים שאתם גרים בשכם', אומר החייל. ואז עוד שלושה שלא מבינים למה מענים אותם אומרים לי: 'למה אותנו?', 'מה עשינו?'. כלום. זו האמת. הם פלשתינים. זה כל הסיפור".
(חווארה דרום, יום א' 14 בנובמבר 2004. טל קרניאל, איה קניוק מדווחת)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבולדוזר יהודי
|
|
|
|
|
|
|
החוויות האלה הן חוויות מבולבלות של חייל זקן שמעולם לא נלחם נגד אוכלוסייה אזרחית, מישהו שניסה להדחיק בהצלחה השפלה ובושה של שני עמים, וכעת הוא שב לשדה הקרב, ולא רואה צבאות אלא שולטים ונשלטים. השולטים משגשגים והנשלטים מושפלים.
הכל כל כך קרוב, כל כך דחוס וכל כך ריק. דקה מכפר-סבא, כוכב-יאיר עם כוכבי היחידה המשקיפים על גדר קלקיליה מימין, כל הערים הערביות במצור, כל הפלשתינים היוצאים והנכנסים ולא חשוב מאיפה ולאן, צריכים לעבור במסננת צבא הכיבוש.
הכביש היהודי משובח, והשילוט מצביע רק על התנחלויות, כפרים ערביים לא שווים אזכור. גם הרכבים על הכביש הם רק של כוחותינו. הפלשתינים לא רשאים לנסוע בשטחים שלהם במכוניות שלהם. גם המוניות שלהם צריכות רישיונות.
חוץ מהמחסומים הקבועים יש גם מחסומי פתע. שלושה חיילים יכולים לעצור פלשתיני, אחד מהם עומד עם מקלעון על גבעה קטנה, לשלוש שעות בלי להגיד לו למה.
ליד הכפר ג'ברה, היכן שבולדוזר יהודי עוקר עצי זית כדי לפתוח עוד כביש "סטרילי" (שאוסר על תושבי הכפר לנסוע בו לכפרם), עוצרת חוליה כזאת משאית פלשתינית. חייל אחד יורד מהגבעה ובודק את ה"תסריך" שהוא רישיון תנועה, ותעודת זהות ירוקה. החיילים זורקים את התעודות אחד לשני כמו כדור משחק. תעודת הפלסטיק נופלת על סלע, החייל בועט בה.
איה קניוק היא האחרונה בעולם שתיתן למקרים כאלה לעבור בשקט. נחושה והחלטית היא יורדת מהרכב שלנו, מדברת עם החיילים, והם משחררים את הנהג הפלשתיני שאומר לה באנגלית: "תודה, אם לא היית פה היו משחקים איתנו פה עד הלילה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מחסום חווארה בפאתי שכם. צילום: נאור רהב
|
|
|
|
|
|
|
הקריטריונים ידועים מראש
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו בדרכנו אל שכם המכותרת. ארבעה מחסומים מאוישים בארבע היציאות מהעיר. לפלשתינים אסור לעבור אפילו מכפר לכפר בלי לעמוד בתורים, כצאן לטבח, ולהיעצר בתאי מעכבים דחוסים. תאר לך, קורא יהודי יקר, שאתה גר בהוד-השרון ואתה לא יכול לבקר את אמא שלך שגרה בכפר-מל"ל בלי לעמוד שעות במחסום בכפר-סבא, להיחקר, ורוב הסיכויים שימצאו דרך להחזיר אותך בחזרה להוד-השרון.
על המפה הרשמית של צה"ל, ברוח חזונו של שרון על "קיום המובלעות", השטח הפלשתיני מסומן בצבע חום-צואתי, ושטחי ההתנחלויות בכחול של מנצחים. כל החוקים וההתנהלות בשטח מבוססים על שמירת האינטרסים של המתנחלים. כל שלושה מחסומים מגינים על שתי התנחלויות, שקיבלו השבוע מתנה: 300 מיליון שקל בתקציב 2005, והם מלכי הארץ העשוקה הזאת.
כל תושב פלשתיני מסומן בכרטיס מגנטי, שהוא האור הירוק של השב"כ. אתה צריך לראות את הדברים בשטח כדי להבין את הווירוס של השפה: הביטחון הוא הקלישאה שבעזרתה נמכר הכיבוש. "שום דבר לא מצדיק את מה שקורה כאן", אומרת איה קניוק. "זה לא שעוצרים מפגעים בדרכם לתל-אביב, עוצרים אותם כשהם הולכים ממקום אחד לשני בשטחים שלהם. האנשים שכבר מגיעים למחסום עושים זאת משום שאין להם ברירה. הקריטריונים ידועים מראש".
אנחנו נוסעים בכביש היהודי הגאה, עוקפים שלטים: "הקוטג'ים החדשים של עינב!", "אורח חיים וחזון - השילוב הנכון - שבי שומרון!". יורדים לכביש הפלשתיני המתפורר וזרוע האשפה. זרוע צהובה של פלדה חוסמת את הציר שבין שכם לקלקיליה. צי של מוניות צהובות בצד השני, כמו סרט בדיוני גרוע על מנהטן אחרי שואה גרעינית. להולכי הרגל יש 30 סנטימטר לעבור, והם עומדים ומחכים שם, אלוהים יודע למה. אישה בהריון מתכופפת כדי להיכנס בקושי מתחת לזרוע הפלדה הנעולה, המפתחות אצל צה"ל.
שלושה חיילים מגיעים ברכב משוריין וממוגן, אחד מהם יורד ומרחיק אותם בגסות ובצעקות מהזרוע, כשאני שואל אותו למה הוא עושה את זה הוא אומר: "שגרתי, אחי, שגרתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איון הישות הפלשתינית
|
|
|
|
|
|
|
חוזרים לכביש המשובח "שלנו", חברת הארגון נעמי יורדת במחסום בית-איבא שקבור בתוך מחצבה לא פעילה. ברגע שהחיילים רואים את המתנדבות עם התג על דש בגדן ("נשים למען זכויות האדם", בעברית ובאנגלית. ורק בערבית - "לא למחסום"), פתאום התורים הדחוקים מתחילים לנוע, הדלת המסתובבת, שתכף נדבר גם עליה, מתחילה לזוז, שלושה צעירים ואישה עם תינוק עוזבים את רחבת המעוכבים המעופשת וחוזרים לתור.
"הנוכחות שלנו", אומרת קניוק, "היא לגמרי פוליטית, והיא אומרת לא לכיבוש. וגם חשוב לנו לראות ולתעד, להיפגש פנים אל פנים עם הסבל של האחר. להראות שיש עוד סוג של ישראלי שאינו חייל ואינו מתנחל".
לדעתי, מה שאיה וחברותיה עושות חשוב לאין ערוך ממה שהן חושבות. הן מנסות להחזיר את הקיום של הפלשתינים, אחרי שהעלמנו אותם. כל משאביה הצבאיים והכלכליים של מדינת ישראל מגויסים לאיון הישות הפלשתינית. לכן אין שמות לכפרים הקטנים שלהם, לכן אנחנו לא רואים אותם נוסעים בכבישים. אם ב-1948 הנסנו אותם והחלפנו את השמות הערביים בשמות עבריים גאים, זה מה שקורה פה גם כאן ועכשיו.
אני אומר שהילדים שהתגייסו להגשמת האיון המזעזע הזה מסכנים לא פחות מאלה שאנו מנסים להעלים אותם. איה לא מסכימה איתי: "הם פושעים", היא אומרת, "כל חייל בצבא הכיבוש הוא פושע. יש כאלה ואחרים, אבל כולם שותפים בפשע. זה כמו אונס קבוצתי. חמישה אונסים, אחד שומר בדלת שאף אחד לא ייכנס, ואחד מלטף לנאנסת את המצח עם מטלית לחה, אבל זה עדיין אונס קבוצתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה החוק"
|
|
|
|
|
|
|
"בחור גר בשכם אבל בתעודה שלו כתוב 'עוורתא'. אסור במעבר. יותם המפקד מדבר איתו עברית, ברור שהוא לא מבין מילה. לא משנה ליותם מה הוא מבין. זה זניח. זה ה ו א, החייל שאמור להבין, משום שהוא הכובש. והכובש 'קבע', למשל, שחרף שביתו בשכם ושם הוא חי עם משפחתו, הוא אמור לדעת שבגלל שכתוב בתעודה שלו שהוא גר ב'עוורתא', הוא אכן גר שם, והכל באשמתו, ואם הוא אכן גר בעוורתא, הוא לא יכול לצאת גם אליה, כי 'הם' יודעים, וזה החוק".
(חווארה דרום, אחר הצהריים, 14 בנובמבר 2004, איה קניוק מדווחת)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"השב"כ ייקח אותם"
|
|
|
|
|
|
|
מחסומי חווארה, בכניסה וביציאה משכם, "כל הזמן מתפתחים", שירה אומרת, סככות כדי שהמושפלים יעמדו בצל או לא יתרטבו בגשם לפני שהם נכנסים לתור המעיק. דוכני חומוס ושתייה קלה, קופסאות בתי שימוש מעליבות ומסריחות, יותר ויותר מוניות שמחכות לקחת ולהחזיר את הזוכים המאושרים שיקבלו אישורים לצאת או לחזור. לפני שאתה רואה את המחסום עצמו, זה נראה כמו תחנת רכבת בעולם השלישי, רק כשאתה מגיע לתורים ולעמדות החול המבוצרות אתה מרגיש שהגעת לשערי הגיהנום.
בארבע אחר הצהריים, תור של יותר ממאה אנשים, זקנים ותינוקות, חלקם לבושים אירופאית, חלק מהנשים בגלביות וברעלות. הם דחוקים אחד לשני בתור שאינו מתקדם, אבל יש לו חוקים. הנורא בתהליך ההשפלה הוא שהוא מתנהל בסדר מופתי. אלה שאין להם מסמכים מתאימים, והם הרוב, מוצאים לקוביית בטון פעורה שנקראת רחבת המעוכבים. איש לא אומר להם לכמה זמן או למה בדיוק מעכבים אותם.
מדי פעם אחד מהמעוכבים צועק בקול למישהו "בחוץ" כמו הבנות מ"מחסום WATCH" או אליי, שנראה די חופשי עם הפנקס שלי. חלק מהם בוכים.
שירה ואיה מדברות בחופשיות עם החיילים ועם העצורים בתא המקולל של המעוכבים. איה מוסרת את הסלפון שלה לאחד מהם שמדבר עם בני משפחתו. מדי פעם היא מקבלת צלצולים ממעוכבים וממושפלים במחסומים אחרים. אני מניח שרוב האוכלוסייה הפלשתינית יודעת בעל פה את המספר שלה, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על חשבון הסלפון של איה קניוק.
צעיר מטופח אומר לי באנגלית: "אני סטודנט למשפטים, חמש שנים הורגים אותנו ואני לא יודע למה. שעתיים וחצי אני סגור פה, אתה יכול לדבר עם הקצין?".
מפקד המחסום, בלונדיני צעיר וגבוה, עם מבטא רוסי קל ותת מקלע שלוף, אומר: "לסטודנטים מאוניברסיטת א-נג'אח מותר להיכנס רק ביום רביעי ולצאת בשבת. הסטודנטיות יכולות להיכנס ולצאת כל יום".
והמעוכבים? "זה כבר לא בעיה שלי, ייקחו אותם לשב"כ".
ואיפה השב"כ? "ליד החמ"ל".
תודה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עונש קבוצתי
|
|
|
|
|
|
|
אני חוזר לסטודנט ברחבת המעוכבים ואומר לו שאין לי מושג מה קורה פה ואני מצטער. בינתיים מחליט מפקד המחסום, אחרי שקיבל הוראה מגבוה, שכעת יעברו רק גברים מעל גיל 50. זה משמח אותי כי זה אומר שאני יכול לעבור. אני הולך קדימה ומעיין בראש התור.
זה נראה כמו עונש קבוצתי. אנשים מצטופפים כצאן לטבח. הראשונים בתור נכנסים לתוך דלת פלדה מסתובבת שנסגרת עליהם בעזרת שלט חשמלי. כעת הם לכודים בתוך כלוב קטן, כמו בלול תרנגולות. כשנחה עליו רוחו, פותח החייל את השער ופולט אדם אחד בלבד, ומתחיל תהליך בדיקת האישורים.
אני רואה את האנשים האלה ומתבייש. הנה, ההוא עם השפם היה יכול להיות סבא שלי, ההיא עם המעיל האדום הארוך ונעלי העקב המחודדות היתה יכולה להיות אשתי, הילד המנוזל שיושב באמצע התור היה יכול להיות הילד או הנכד שלי. זה מכה בי פתאום, כפי שזה היכה כנראה בכל אחת מהמתנדבות שבאות פעם עד שלוש פעמים בשבוע למחסומים:
נעשה כאן משהו שהוא לא אנושי, ללא כל אתיקה וללא כל קוד מוסרי. והנורא ביותר, כפי שאמרתי, הסדר המופתי שבו נערכת הסלקציה הבהמית הזאת. פתאום, אני מפסיק לכעוס על המחסום, ומתחיל להתאבל על העתיד.
חיילי הסדיר הישראלים אינם יכולים להשפיל אוכולוסייה שלמה שהוכרזה כנחותה בלי לפתח אטימות וקהות רגש לחיי אדם. הפלשתינים הכלואים בכלובי השערים או ברחבות המעוכבים, אינם יכולים אלא לטפח שנאה למשפילים והזיות נקמה שיפיקו עוד דור של שאהידים ופיגועים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אור הכיבוש
|
|
|
|
|
|
|
איה נשארת במחסום, אני חוזר עם שירה בכביש היהודי-בלבד, וגם כשאנחנו עוברים את אריאל וחוזרים לארץ, ולתל-אביב החופשית ועמוסת התנועה, תמונות המחסומים לא מרפות מאיתנו. אני מרגיש מלוכלך, וגם אחרי מקלחת חמה וממושכת, אני יודע שנקי כבר לא ארגיש הערב, ואולי לא לעולם. בערוץ 2 עדיין נמשך טקס שנראה ארוך כמו הכיבוש של הענקת מסך הזהב (בהצלחה למנצחים!).
כל מה שנשאר לי זה להתנחם מעט בסנט-איה, תמי, נעמי, אלכס, שירה וקדושות אחרות. ולחשוב כמה צדק אדמונד בורק, שאמר שכל מה שהרשע צריך כדי לנצח זה שהאנשים הטובים לא יעשו כלום.
"המכלאה ריקה. פאדי עבר. זה הזמן ללכת? האם אפשר לומר די להיום? אנו יודעות שזה לא אומר שלא יהיו בעוד חמש דקות עוד מעוכבים. סביר שיהיו. אנו יודעות שדבר לא נסגר מלבד ה'סיבולת' שלנו לעמוד מול הכל, אבל ניצלנו את האשליה הזאת, ה'אסתטית', ש'נסגר מעגל', שהמכלאה ריקה, שלא מאות אלא עשרות עומדים כרגע בתור. כי אנחנו יכולות. כי אנחנו יהודיות. כי אנחנו חופשיות ללכת. חופשיות לשכוח. כי מכל הטעמים הפגומים אנחנו יכולות 'לכבות' לרגע את אור הכיבוש".
(חווארה דרום, חמש בערב, 14 בנובמבר 2004, איה קניוק מדווחת)
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
