 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נדמה שכל ניסיון להבין כמה עלה לנו "הכיבוש" נועד לכישלון. שהרי מדובר בעניין שיש לו מחיר כבד, אבל ספק אם אפשר למדוד אותו במספרים. ראשית, משום שמה שקרוי "הכיבוש" - מושג המקובל בעיקר באגף השמאלי - הוא מצב שנכפה עלינו. לא ביקשנו אותו. לא יזמנו את מלחמת ששת הימים. לא הכרזנו שאנחנו רוצים לזרוק את הערבים לים. לא הקמנו ארגון לשחרור ארץ ישראל מערבים. לא הכרזנו שלעולם לא נכיר בישויות הערביות שמסביבנו. לא הקמנו ארגוני טרור לפגיעה ביהודים, באשר הם יהודים. לא הפצנו תעמולת
הסתה המטיפה להשמדה. אבל זה בדיוק מה שעשו לנו. והכיבוש, לפני כל דבר אחר, הוא פועל יוצא של תוקפנות ערבית במלחמה שהיתה לה מטרה: השמדת ישראל.
מיליוני ערבים ומוסלמים נהרגו, נרצחו או הוגלו על ידי ערבים או מוסלמים ב-60 השנה האחרונות. אבל ישראל, ורק היא, נתפשת כמי שאשמה בנחיתות הנמשכת של העולם המוסלמי והערבי. היא לא גרמה אפילו לאחוז אחד מהנזק שגרמו הערבים והמוסלמים לעצמם. אבל השקר הגדול מטופח בסיוע אדיר ומדהים של יהודים וישראלים, במערב ובישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
זה לא אומר שלא טעינו. מפעל ההתנחלויות, למשל, הוא הטעות הגדולה ביותר של המפעל הציוני. כוחה הגדול של התנועה הציונית טמון בכך שהיא לא באה לנשל, לגרש או להשמיד, אלא למצוא בית לאומי ליהודים הנרדפים. "עבודה עברית" היא ההיפוך של האתוס הקולוניאלי. גם האגף הימני של הציונות - זכרו את ז'בוטינסקי-התייחס לערבים כאל בני אדם בעלי זכויות. אכן, גרמנו עוול לערבים בעצם בואנו לכאן, בעצם שיבתנו. אבל התנועה הציונית הצליחה דווקא משום שלא רצתה להגדיל את העוול אלא להקטין אותו. התנועה הציונית לא דרשה אפילו חילופי אוכלוסין - למרות שבשנות השלושים והארבעים, שבהן הדבר היה נורמה לפתרון סכסוכים בעולם, היה על כך דיון גם כאן. והדיבורים של אז, בנסיבות כל כך שונות, הם לא הצדקה לרעיונות דומים היום.
בכל מקרה, רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות לאומיות - יהודית וערבית - נועד למטרות רבות. גם לצמצם את העוול לערבים, גם לזכות בתמיכת הקהילה הבינלאומית, גם מסיבות דמוגרפיות, גם מסיבות פרגמטיות. מלחמת העצמאות גרמה לבריחת הערבים ולגירושם. כך זה היה בכל המלחמות הגדולות שנוהלו במאה שעברה. ההבדל היחידי הוא בכך שרק הפליטים הפלשתינים, מבין עשרות מיליוני פליטים אחרים, הונצחו במצבם. ואחר כך באה מלחמת ששת הימים, שכפתה עלינו את הכיבוש. אבל לא כדי להפוך את הציונות לתנועה קולוניאליסטית או לתנועת אפרטהייד אלא כדי שיהיה בידינו פיקדון לשעת רצון. שעת הרצון התבוששה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
ההמשך ידוע. מיעוט בתוכנו כפה עלינו מפעל המחליש את צדקת הציונות. מפעל ההתנחלות. מדובר במפעל קולוניאליסטי שמבוסס על אפרטהייד. זו לא הציונות. זו מוטציה מעוותת של הציונות. זו מוטציה שעלולה להביא לסוף דרכה של הציונות.
ובעניין הזה, כמו בהרבה דברים, יש אחדות קולות בין הימין הסהרורי לשמאל הסהרורי. אלה ואלה חושבים שהציונות, מלכתחילה, היתה תנועה מנשלת; שאין הבדל בין התנחלות תל-אביב להתנחלות נצרים; אלה ואלה אינם רוצים הפרדה, או שתי מדינות לשני עמים, או קו ירוק. אלה ואלה רוצים מדינה אחת גדולה, מהים עד הירדן.
לסטייה יש מחיר. ישראל הפכה לקורבן של מפעל ההתנחלות כמעט בכל היבט אפשרי. ספר חדש - "מחיר היוהרה" של שלמה סבירסקי-מספר את סיפור ההתנחלות במספרים ובעובדות. כדאי לקרוא ולהפנים. לא מדובר רק בהוצאה של עשרות מיליארדים. מדובר גם באפרטהייד פנימי. הם מקבלים יותר - בחינוך, בבריאות, בתשתיות. וזה עוד לפני הוצאות הביטחון.
כך שבפני מדינת ישראל יש שתי אופציות: שיבה למסלול הציוני או שקיעה במסלול האבדון הקולוניאלי. האנטי-ציונים, מימין ומשמאל, ימשיכו להיאבק כדי להביא לחורבנה של ישראל. הם לא רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח החזון הציוני. כל פעולה של התנכלות לערבים היא בעיטה בציונות. כל כביש עוקף, ליהודים בלבד, הוא כביש עוקף ציונות המוביל אותנו לאפרטהייד. בשנים האחרונות, צריך להודות, הניצחונות היו בעיקר שלהם. הימין הקיצוני במעשים. השמאל הקיצוני בעלילות. אנחנו הפסדנו. אבל השבוע נפל דבר. לראשונה זכה המחנה הציוני לניצחון בעצם העובדה שנסללה הדרך להתנתקות. זו רק תחנה ראשונה. האיום לחיסול החזון הציוני עדיין כאן. הדרך לשיבה למסלול הציוני-עדיין ארוכה.
yemini@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. בנעוריו נזרק ממוסדות לימוד שונים, פרסם את הספר "אגרוף פוליטי", היה עורך העיתון החברתי הלוחמני "הפטיש", והגיש תוכניות רדיו. עיתונאי ומשפטן. חובב ג'חנון וחילבה. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
